תפריט
מחאה חברתית היא לא דבר חדש; לכל עם יש תקופה בה הוא לא מרוצה מהממשל ויוצא לרחובות. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1914 ליתר דיוק, החל ליצור באזור "היער הקדוש" (Hollywood) שבעיר המלאכים, המוכרת גם כ-LA, נווד קטן אחד בשם צ'רלי צ'פלין. הוא היה בן 21. צ'פלין פגש מדיה חדשה – מדיה חזקה וייחודית שמגיעה ללבם של מיליוני אנשים: הקולנוע. צ'פלין הבין דבר חשוב – שדרך צחוק אפשר להעביר מסרים רציניים. הוא לא המציא את הסאטירה, אבל היה הראשון שיצר קולנוע ביקורתי שפנה ללבם של המהגרים החדשים בארצות הברית, והגיע ללבם של כל צופי הסרטים עד היום.
בסרט "הבהלה לזהב" צ'פלין אכל נעל כי לא היה לו מה לאכול. בסרט "זמנים מודרניים" נאבק צ'פלין במכונות שרצו להפוך אותו לחלק מהן. ובסרט "הדיקטטור הגדול", דמות הנווד מחליפה את היטלר ומדברת על אובדן האנושיות. בהרצאה נדבר ונצפה בצ'פלין, נדון במחיר שצ'פלין שילם על הסאטירה שלו. נדבר על סאטירה ומחאה חברתית גם היום, ונצפה בכמה קטעים שמתקרבים לאיכות של צ'פלין. זו הרצאה "שוקולד מריר" – מצחיקה כמו צ'פלין וכואבת כמו המצב. היא פוליטית והומנית, ובעיקר מרגשת עד דמעות.
אסף אופק הוא במאי ואיש קריאייטיב. "האהבה שלי לצ'פלין התחילה לאחר שקניתי מארז של 5 סרטי DVD של צ'פלין. התחלתי לצפות בהם ופתאום דמות הנווד לא רצה מהר – זו לא הבדיחה שצ'פלין רצה לספר, אלא תקלה טכנית. פתאום ראיתי את צ'פלין האמיתי – הנווד שמנסה בכל כוחו להבין ולהשתלב בחברה שסביבו, הסביבה הכל כך לא הגיונית, לא אנושית. צ'פלין בעיניי הוא אמן מספרי הסיפורים, עם כל כך מעט טכנולוגיה (אפילו דיבור אין ברוב סרטיו) והוא מצליח להעביר את הסיטואציה והרגש. הלוואי והיה לי 10% מהכישרון שלו."
לכל מי שאוהב, לכל מי שזה עדיין חשוב לו. מדובר בהרצאת השראה שחושפת רבדים אחרים ביצירה של צ'פלין ומדברת על סאטירה ועל החיים שלנו היום.
