יש לא מעט מרצים טובים. הם מכירים את החומר שלהם, שולטים במצגת, מסבירים בצורה ברורה ומוסרים את הידע שלהם לקהל. אבל משהו חסר. משהו שקשה להגדיר, אבל מרגישים בהבדל – כי הקהל שומע, מבין, אבל לא תמיד מתחבר. לא תמיד נשארת חוויה.
להעביר הרצאה זה לא מספיק. הרצאה טובה היא חוויה שמנהלים. היא סיפור, היא מפגש, היא רגע שבו הקהל נשאב פנימה, לא רק מקשיב – אלא מרגיש שהוא חלק ממשהו חי.
ההבדל בין מרצה שמעביר הרצאה לבין מרצה שמגיש הרצאה הוא שליטה. שליטה בזמן, בקצב, באנרגיה שבחדר. מגיש הרצאה לא רק מדבר על הנושא שלו – הוא מוביל את ההרצאה. הוא יודע מתי לעצור, מתי להדגיש, איך להשתמש בשפת הגוף כדי להעצים את המסר, ואיך ליצור שיח עם הקהל גם כשאף אחד לא מגיב ישירות.
וכאן נכנס הסטוריטלינג. הרצאה שהיא רק אוסף של נתונים או הסברים לא מצליחה להחזיק את הקהל לאורך זמן. אבל הרצאה שיש בה סיפור – כזו שמשלבת רגעים שמושכים את הקשב, שיוצרים מתח ומפעילים את הדמיון – היא הרצאה שהופכת לחוויה.
מגיש הרצאה מנהל את תשומת הלב של הקהל. הוא גורם למאזינים להיות איתו, לא רק פיזית אלא גם מחשבתית ורגשית. הוא יודע איך לבנות את ההרצאה כך שהיא תוביל את הקהל מנקודה לנקודה, בלי לאבד אותם בדרך.
וזה ההבדל בין מי שמוסר מידע – לבין מי שיוצר חוויה שאנשים זוכרים.